בלוג
לא בחבר'ה
יש איזה רגע אנושי שיצא לי להרגיש אותו כמה פעמים בכל מיני הזדמנויות והוא מעניין בעיני לעשות לו זום אין.
זה מצב שאת נמצאת עם אנשים שהם חברים שלך מהחיים עצמם,
אבל נגיד חברים חדשים או כן חברים אבל שאת לא איתם בחבר'ה,
או עדיין לא בקשר של מחוץ למסגרות הרגילות של החיים איתם,
ואז יש מצב שהם מדברים בנוכחותך על משהו שקבעו יחד שאת לא מוזמנת אליו.
וזה דווקא מצבים שדי ברור שכן יש יחסים של חיבובים עם האנשים האלה ואין כוונה רעה,
פשוט אולי חוסר תשומת לב. משהו שקורה בחיים.
לפעמים זה מתאים לפתוח את זה, או לשאול אם אפשר להצטרף,
לפעמים, זה בכלל לא בטוח שאת רוצה להצטרף, כמו שזה קצת גורם לחשוב
איך זה שהם דיברו על זה לידי?
זה אומר משהו על היחס שלהן אליי?
לפעמים זה עושה קווץ' בלב גם אם יש לך הסברים הגיוניים שאת לא אמורה להרגיש שום קווץ'.
לקחתי רגע להתעמק בקווץ' הזה עם עצמי, כדי להבין אם יש שם איזה רצון אמיתי שלי, או רגש.
ושב-99% מהזמן החברויות שלי ממש מספקות אותי. ויש אחוז שבו יש את הרצון הזה – אולי – ליותר. למרות שאיפה שאני זה לגמרי בחירה שלי.
ובכל מקרה באחוז הזה יש בדידות נחמדה שם לרגע.
נגיד באחוז הזה אולי בא לי חבר'ה למרות שאני יודעת שבחרתי לא לשמר קשרים של חבר'ה.
חברה כתבה לי שלדעתה בדידות זה יותר קשור בכמה אתה מרגיש שרואים אותך ופחות בכמות חברים.
והלכתי לשחות וחשבתי על זה עוד קצת בתוך מים בסביבה בצבע תכלת עם קווים מקווקווים לבנים.
חשבתי על זה שקודם, כשחשבתי על הבדידות קצת לא נתתי לעצמי להתבאס בגלל זה כי כל הזמן עשיתי לזה רציונליזציה
בבריכה חשבתי על זה שבעצם זה- אובייקטיבית – ממש הגיוני,
כי יש מעגל של אנשים ואני מחוץ לו. נטו.
וזאת לאו דווקא חוויה נעימה בפני עצמה.
והסיבה שאני כותבת על זה עכשיו היא אחרת.
אני מרגישה, שבדידות יש לה צומת דרכים ואחריה בור שמושך למטה,
שאפשר ליפול אליו,
ובא לי לצייר אותו למי שמרגיש ככה ולתעד את זה כי זה מעניין. זה נראה ככה:
וגם תמיד עולה לי שבעולם שלנו אין ברירה ברגעים מסויימים לא לתת למה שיכול למשוך למטה להצליח
כי בטוח בזקנה, או מתישהו,
יכול לבוא רגע שממנו אפשר ממש באותה מידה (לא תמיד יש בחירה)
אז כשכן יש בחירה,
לנסות לתת איזה בעיטה ולהמשיך הלאה,
איכשהו
לאהוב ת'עצמך.
לפוסט הזה יש 6 תגובות
זאת בצדק תחושה שלא רואים אותך ולא סופרים אותך, כי זה ממש ממש ממש מכוער לדבר על מפגשים שאת לא חלק מהם בנוכחותך.
ואיזה כיף שאנשים כל כך לא רגישים הם לא חברים שלך.
לילך (יו…איזה כיף לכתוב בפונט הזההההה מתנצלת מראש אם חפרתי! )
אני מזדהה עם כל מילה שכתבת וכמו תמיד נהנית לקרוא ונפעמת מהציורים שלך!
אישית יצא לי להיות במס' מצבים כאלו שתיארת ותמיד הבחירה של מה שהרגשתי או עשיתי באותם רגעים היתה ממקום של "נוח לי ומתאים לי" כלומר : בחלק מהמקרים אמרתי "איזה מזל שלא הוזמנתי ממש לא בא לי למצוא עכשיו תירוץ למה אני לא רוצה (יכולה) להגיע, אז מהמקום הנוח לי בחרתי לומר "יש ניצלתי" ובמקרים שכן רציתי להצטרף והתאים לי לצאת אז פשוט קודם שאלתי: "לאן יוצאות"?- אם נוח לי ומתאים אז שואלת האם יכולה להצטרף
לא נוח ולא מתאים לי – אז אומרת סבבה תהינו ושוב ניצלתי חחחח.
בסיטואציה שאני עומדת מהצד ושתי בנות מדברות על הטיול הכייפי שהיו בו אני בוחרת האם להיות פסיבית ורק להקשיב או להיות שותפה לשיחה ולשאול שאלות על החוויה שלהן, מהמקום שברור לי שזה בסדר גמור ושכל אחד בוחר מה נוח לו ועם מי מתאים לו להיות.
ככה שתמיד יצא שהבחירה היא בידיים שלי ולא נותנת לרגש הבדידות להגיע אלי.
להיות חלק מחבר'ה זה קשר מחייב שדורש הרבה עבודה לטיפוח הקשר ושמירה עליו, אני אישית לא בנויה לזה. .
בכל מקרה כמו שכתבת תמיד יהיו מעגלים של אנשים שלא נהייה שייכים אליהם.
תודה שאיפשרת לשתף ולהגיב
מקסים
ןאןן ! כל כך נהניתי לקרוא ! ממש מזדהה עם התחושות וגם- איזה כיף שגיליתי שיש בלןג! מחכה לקרוא עוד 🙂
בדידות באמת מרגישה תהומית.
אצלי יש את הקווץ בלב…ואז אני ממשיכה הלאה
ואז אני נזכרת ושוב קווץ קצת קטן יותר…וככה קצת וזה עובר לי…..
בדיוק חוויתי שבוע שעבר,
וקצת התבעסתי על עצמי שזה בכלל מעסיק את הראש שלי.
יצאתי להליכה . מולי במושב ראיתי חברה, ואיך שהתקרבתי היא אמרה "מה את מצטרפת אלינו?". הקוואטש הראשון אמר "הם תיכננו בלעדיי" ונעצבתי. ואז אמרתי לה שלא, ושאני צועדת לבד (מעדיפה תמיד לצעוד לבד) אבל כשהיא הוסיפה " אל תדאגי לא נצטרף אלייך…." שוב התבעסתי שככה היא רואה אותי.
אבל בתכלס? באמת העדפתי לבד. בלב הייתי רוצה שיזמינו אותי כי אולי פעם בטריליון שנה זה יתאים לי וארצה, אבל לפחות שינסו.
בסוף? זה בעיקר ביעס אותי שאני בכלל מתעסקת בשטות הזאת.
רציתי לצאת לבד ויצאתי לבד.
איזה מורכבות אנחנו לפעמים.
ואיזה כייף לשלוח תגובה עם הפונט המהמם הזה. זה מרגש בפני עצמו.
התגובות נעולות.